החלטה בתיק ה"פ 410/05 - פסקדין

פתח דבר

1.         לפניי בקשתם של כנרת וסטמן ושל איל וסטמן, שהוא עורך דין במקצועו, (להלן: "איל", וביחד: "המבקשים" או "וסטמן") לבטל את פסק הדין שניתן ביום 23/6/05 בתיק ה"פ 410/05 (להלן: "פסק הדין") אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים שנחתם ביום 5/6/05 (להלן: "הסכם הפשרה"), וכן בקשה לעיכובם של ההליכים שננקטו לביצועו של פסק הדין. עוד נתבקש בית המשפט לבטל שתי החלטות שניתנו במסגרת תיק זה: ההחלטה במסגרת בש"א 7320/05 מיום 23/6/05 בדבר רישום הערת אזהרה וכן החלטה מיום 14/9/05 במסגרת בש"א 19296/06 בדבר החלפת כונס הנכסים.

רקע עובדתי

2.         בין המבקשים לבין המשיב, אליהו קצירי (להלן: "המשיב" או "קצירי") התנהל הליך משפטי במסגרת ה"פ 410/05, שבו עתר קצירי למנות כונס נכסים על מלוא זכויותיהם של וסטמן בנכס מקרקעין ברחוב עברונה 8 בגבעתיים הידוע כגוש 6154 בחלקה 356, (להלן: "הנכס"). המקור הנטען לזכותו של קצירי בנכס היה הסכם הלוואה שנערך בין קצירי כמלווה לבין וסטמן כלווים, ושלפיו הלווה קצירי לווסטמן סך של 1.4 מיליון ש"ח.

            ביום 15/5/05 התקיים דיון בבקשה נושא בש"א 7320/05, שבה נתבקש רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת קצירי. בדיון הודיעו הצדדים לבית המשפט כדלקמן:

"מאחר והמו"מ בין הצדדים עומד להסתיים, מסכימים הצדדים כי במידה ולא יסתיים עד ליום 31.5.05 ינתן צו כמבוקש בבש"א לפיו תרשם הערת אזהרה על הנכס על פי סעיף 130 לחוק המקרקעין."

            בית המשפט (כב' סגן הנשיא י' זפט) אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה. ביום 31/5/05 הגיש קצירי באמצעות בא כוחו, עו"ד רענן שר-טוב, בקשה למתן צו בהתאם להחלטת סגן הנשיא, וביום 16/6/05 הגיש קצירי עצמו בקשה למתן החלטה בבקשה לצו רישום הערת האזהרה. בהחלטתי מאותו היום קבעתי, כי "המבקש מיוצג בתיק זה ומשכך עליו להגיש את בקשתו באמצעות פרקליטו." ביום 22/6/06 הגיש קצירי בקשה זהה לבקשה שהגיש ביום 16/6/06, אך הפעם נושאת הבקשה חתימה הנחזית להיות חתימתו של עו"ד איתי גרינפלד. ביום 23/6/05 קיבלתי את הבקשה והוריתי על רישום הערת אזהרה כאמור לעיל.

            במקביל להגשת הבקשה לרישום הערת אזהרה, הגיש קצירי גם בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה בהסכמה למתן פסק דין". לבקשה זו צורף עותק הסכם הפשרה ובית המשפט נתבקש ליתן לו תוקף של פסק דין. ביום 23/6/05 ניתן פסק דין על פי המוסכם בהסכם הפשרה ועו"ד עידו שר-טוב מונה ככונס נכסים על זכויותיהם של וסטמן בנכס.

            ביום 12/9/06 הגישה עו"ד אושרית חן בקשה  להחלפת כונס הנכסים (בש"א 19296/06), ובה עתרה למנותה ככונסת נכסים על פי פסק הדין במקומו של עו"ד שר-טוב. ביום 14/9/06 קיבלתי את הבקשה לאור האמור בה ובנספחיה, והוריתי על מינויה של עו"ד חן לכונסת נכסים בתיק.

            ביום 28/9/06 הגישו המבקשים את הבקשות נושא בש"א 20432/06 (בקשה לביטול פסק הדין, להלן: "בקשת הביטול") ובש"א 20433/06 (בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, להלן: "בקשת העיכוב").

            במסגרת בקשת הביטול עתרו המבקשים לבטל הן את פסק הדין והן את ההחלטה מיום 14/9/06 בדבר החלפת כונס הנכסים עו"ד שר-טוב בעו"ד חן וכן עתרו לביטול ההחלטה מיום 23/6/05 בדבר רישום הערת האזהרה; ואילו בבקשת העיכוב עתרו המבקשים לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בבקשת הביטול.

טענות הצדדים

3.         המבקשים טוענים כי פסק הדין הוא פסק דין שניתן על פי צד אחד (או כלשונם, "במעמד צד אחד"), ותומכים יתדות בקשתם בהלכות שנקבעו לגבי ביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד. עוד טוענים המבקשים כי חתימתם על הסכם הפשרה נעשתה בעקבות לחץ שהפעיל קצירי על איל. בנוסף מעלים המבקשים שלל טענות בנוגע להתנהלותם של קצירי ובא כוחו, כונס הנכסים, בהליכי ההוצאה לפועל וכן טענות לגבי החוב - היקפו, מהותו וכיוצא באלה טענות.

            המשיב טוען כי אין מדובר בפסק דין שניתן על פי צד אחד, כי אם בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, ולכן טענותיהם של המבקשים לעניין שיקולי בית המשפט בביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד אינן רלוונטיות לעניין זה. עוד טוען המשיב כי גם טענותיהם של המבקשים בנוגע להתנהלות כונס הנכסים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לאחר מתן פסק הדין אינן רלוונטיות לשאלת תוקפו של פסק הדין. אשר לבקשה לבטל את מינויה של עו"ד חן ככונסת נכסים, המשיב טוען כי אין בה ממש, באשר לא הועלתה כל טענה נגד המינוי לגופו.

דיון והכרעה

4.         משעיינתי בבקשות, בתגובות ובתשובות לתגובות באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

            צודק המשיב בטענתו, כי אין המדובר בפסק דין שניתן על פי צד אחד. כאשר ניתן פסק הדין הוא נסמך על הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט, כשהוא חתום על ידי הצדדים - עובדה שאין עליה מחלוקת - ושבית המשפט נתבקש ליתן לו תוקף של פסק דין. עיון בטענות וסטמן לעניין הצורך בביטולו של פסק הדין מעלה כי חלק הארי של טיעוניהם המשפטיים מתבסס על ההנחה השגויה כי פסק הדין ניתן על פי צד אחד, וכאמור - לא זה המצב. לגופו של עניין, הטענה היחידה שמעלים המבקשים שהיא רלוונטית לביטולו של פסק דין שבו ניתן תוקף להסכם פשרה היא כי ההסכם נחתם בשל הפעלת לחץ מצד קצירי על איל (ראו סעיף 29 לתצהיר איל).

הלכה היא כי מי שמבקש ביטולו של פסק דין שבו ניתן תוקף להסכם פשרה, בטענה לפגם בהסכם עצמו, שומה עליו להגיש תובענה עצמאית ובמסגרתה עתירה להכריז על בטלותו של ההסכם באיזו מן העילות המפורטות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 [ראו לעניין זה: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית, 549, 787 (1995)], וכפי שמציין זוסמן בספרו זה, "יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין" (שם, 787). טענות ממין זה טעונות בירור עובדתי מקיף והוכחה, ובקשה לביטול פסק דין איננה האכסניה המתאימה לכך.

            לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיהם של המבקשים בנוגע ל"מצגים" שהציג המשיב, בין היתר, כטענתו של איל: "המשיב הטעה את ביהמ"ש הנכבד, עת יצר את הרושם כי המדובר במשכון ע"ס 1,400,000 ש"ח ובהתאם לכך, ככל הנראה, ניתנו פסק הדין וההחלטות דנן". (סעיף 5 ג' לתצהיר איל). שכפי שהובהר לעיל, פסק הדין ניתן לא על יסוד מצגים כאלה או אחרים מצדו של קצירי, אלא על סמך הסכם פשרה חתום בידי איל, אשר ייצג בחתימתו את שני בני הזוג וסטמן, חתימה אשר איל איננו מתכחש לה.